יום המשפחה וראש חודש אדר...משנכנס פורים...על זיכרונות, משפחה ודימוי גוף...
הזמן רץ ולוח השנה מתקדם בצעדי ענק, קודם יום המשפחה ומיד אחריו חג פורים.
והחגים האלה מעוררים בהרבה מאיתנו רגשות וזיכרונות, חלקם חיובייים וחלקם פחות.
המשפחה שלנו היא העוגן שבעזרתה נוכל להתגבר על הרבה מכשולים ומהמורות, ונוכל לקבל עזרה באמת ובתמים. אבל יש גם כאלה שצולקו בעבר בכל מיני תחומים ובמיוחד כאלה שקשורים לאכילה. מי לא מכיר את זיכרון הילדות של האם הרצה עם הבננה אחרי הבת שלה או ההיפך מעירה לה על מה וכמה היא אוכלת?
גם לגבי פורים, יש אנשים שאוהבים אותו ויש להם זיכרונות ילדות נעימים מהחג, על תחפושת של מלכת אסתר, נסיכה או בלרינה לבושה בגרביונים ובבגד גוף. ויש שסבלו כבר בילדותם מעודף משקל ונאלצו לבחור בתחפושת שמסתירה את ממדי הגוף או מעצימה אותם. כמו: סדין לבן עם חור בראשו, שמולבש על הגוף ויש לו כל מיני פרשנויות: רוח רפאים, מפלצת, "שום דבר" או ליצן עם כרית בבטן, שיהיה עוד יותר שמן מבאמת, וכד'.
ועיני אותו מתחפש/ת תמיד היו עצובות ולא שמחות, והנחמה היחידה היתה שהחג יעבור, השנים יחלפו והוא כבר לא יצטרך להתחפש לעולם!
אבל משקעי העבר נשארו מסתבר אצל מרביתנו, והם מתבטאים ביחס שלנו לאכילה ולתזונה שלנו, למשקל גופנו ובמיוחד לדימוי הגוף שלנו, כלומר, לתמונה של גופנו שאנו יוצרים במוחנו, תוך השוואה לסביבה החברתית שלנו. ויש אנשים ובמיוחד נשים, שעדיין מרגישות רע עם גופן, ופורים כל שנה מחזיר אותן אחורנית לילדה הדחויה עם הכרית בבטן... זו לדעתי גם אחת הסיבות לכך, שאיננו מרוצות לעולם ממראה גופנו.
אבל, יותר גרוע, זו מניסיוני הסיבה שחלק ממי שרזתה יפה, מתקשה להתמודד עם השמירה על המשקל, עם המראה החדש ואפילו עם המחמאות, וחוזרת למשקל ולמראה הישן והעודף. זאת משום שמראה גופה בעיני רוחה לא השתנה ועדיין דימוי הגוף שלה נחות ודחוי.
הפתרון נעוץ לדעתי בראש וראשונה בקבלת גופנו כפי שהוא, במציאת הצדדים היפים שבו, ורק אחר כך בהשוואה לאחרים. וכשאנחנו נכנסים לתהליך הרזיה, התהליך צריך להיות אטי ומדורג, ועם הפנמה גם של מראה הגוף החדש שלנו. רק כך נוכל גם להשתחרר לאט לאט מדימוי הגוף הישן שלנו. ואם נחזור ליום המשפחה, חשוב שנשתף ונעזר במשפחתנו בכל הקשור לתמיכה בתהליך ההרזיה ובקבלת גופנו.
